ויסות חושי

הגדרה:
ויסות חושי הנו תהליך מרכזי של עיבוד מידע הכולל את כל מערכות החוש. יכולת תקינה של ויסות חושי עוזרת לארגן את אופי התגובה לגירויים חושיים באופן מתון, מדורג ומסתגל ולהימנע מהתנהגויות קיצוניות (Kimball, 1993; Miller, Reisman, McIntosh & Simon, 2000). ויסות חושי משפיע על איכות החיים של הילד במגוון תחומי תפקוד (Stallings-Sahler, 1993). ליקוי ביכולת הויסות החושי יכול להשפיע על ההתפתחות הרגשית, חברתית, תפיסתית וסנסומוטורית של הילד (Dunn, 1997b). ילדים עם קשיים ביכולת הויסות החושי מתוארים כילדים המתקשים להתרגל לפעילויות יום יום פשוטות כמו אכילה ושינה. הם מתקשים להרגיע את עצמם, נתונים למצבי רוח משתנים וכן נמצאים בחוסר שקט גופני. ילדים אלה מתוארים גם כחרדים, פוחדים מנטישה וכן בעלי דימוי עצמי נמוך (DeGangi, Porgess, Sickel & Greenspan, 1993; DeGangi, Sickel, Kaplan & Wiener, 1997)
במהלך השנים חל שינוי בתפיסת הליקויים ביכולות הויסות החושי. בעבר, נטען כי ליקוי בויסות החושי יתבטא בכל מערכת חוש בנפרד, כסינדרום בודד (Ayres, 1972; Royeen, 1987; :Miller et al, 2000; Royeen & Lane, 1991).
אולם, כבר בשנת 1972, העלתה Ayres, את ההשערה כי רגישות תחושתית למגע ( Tactile Defensiveness -TD) היא חלק מקבוצה רחבה יותר של רגישויות חושיות שונות. רגישות זו תבוא לידי ביטוי בתגובה מוגזמת לגירויים נוספים כגון גירוי שמיעתי, ריח וראייתי.
Knickerbocker (1980) הייתה הראשונה שהתייחסה באופן כללי לליקויים ביכולות של ויסות חושי. היא תיארה את התופעה של הגנתיות חושית כרגישות יתר במערכות מגע, ריח ושמיעה וכן תיארה תופעה מנוגדת של תרדמת חושית במערכות אלה.
Cermak (1988) הדגישה את העובדה כי אין להתייחס לשתי התופעות של רגישות היתר החושית ותת הרגישות החושית כשתי תופעות נפרדות , אלא כשתי קצוות של אותו הרצף, כשילדים רבים נעים בין שתי הקצוות ומתקשים להישאר במרכזו.
Royeen (1989) הרחיבה מושגים אלה וכללה אותם תחת ליקוי אחד שהוא ליקוי ביכולות הויסות החושי (Sensory Modulation Disorder ). Royeen & Lane (1991) משלימות את תיאורה של Cermak (1988) ומתארות את הרצף כמעגלי, שקצותיו נפגשים. מכאן שילד יכול להימצא בו – זמנית, הן בקצה של רגישות יתר חושית (Sensory Defensiveness), והן בקצה של תת רגישות חושית (Sensory Dormacy), במערכות החוש השונות ו/או באותה מערכת חושית.
כיום, אם כן, נתפס הליקוי ביכולות הויסות החושי כסינדרום שעשוי לכלול את כל מערכות החוש השונות. הסינדרום יכול לכלול בתוכו מצבים של רגישות יתר חושית וכן מצבים של תת רגישות חושית בנפרד או בו זמנית.
במצב של רגישות יתר של מערכות החוש השונות (Sensory Defensiveness) נראה כי ילדים הסובלים ממצב זה נוטים להגיב בצורה שלילית לגירויים חושיים שונים, גירויים שבדרך כלל נחשבים כלא מזיקים (Wilbarger & Wilbarger, 1991). ילדים אלה מתוארים כהיפראקטיביים, ורבאליים מאוד, מוסחים ולא מאורגנים (Kimball, 1993; Royeen & Lane, 1991).
במצב של תת רגישות של מערכות החוש השונות (Sensory Dormacy) נראה כי ילדים הסובלים ממצב זה נוטים להגיב באופן קל או לא להגיב כלל לגירויים חושיים שונים, גירויים שבדרך כלל נחשבים כלא נעימים או כמזיקים (Wilbarger & Wilbarger, 1991).
ילדים אלה מתוארים כשקטים, צייתנים ובעלי רמת עוררות נמוכה (Royeen & Lane, 1991).
ילדים אלה יתקשו ללמוד אודות סביבתם ולעיתים יראו כחסרי תגובה או מסורבלים
(Dunn, 1997c).
Dunn (a1997) הוסיפה לרצף התיאורי של התנהגויות בחיי היום – יום המאפיינות ילדים עם ליקויים ביכולת הויסות החושי ציר נוסף, נוירולוגי. Dunn (a1997), מתייחסת לסף התגובה הנוירולוגי המאפיין ילדים אלו:
1 . ילדים בעלי סף גירוי נמוך לשם השגת תגובה: זקוקים למספר מועט של גירויים על מנת להשיג תגובה, כלומר לילדים אלה רישום חושי גבוה. ילדים אלה מראים תמונה התנהגותית התואמת לילדים הנמצאים בקצה הרצף של רגישות יתר חושית (Royeen & Lane, 1991) .
2 . ילדים בעלי סף גירוי גבוה לשם השגת תגובה: זקוקים למספר רב של גירויים על מנת להשיג תגובה, כלומר לילדים אלה רישום חושי נמוך. ילדים אלה מראים תמונה התנהגותית התואמת לילדים הנמצאים בקצה הרצף של תת רגישות חושית (Royeen & Lane, 1991) .
Dunn (a1997) מתארת ארבעה ביטויים שונים של הליקוי ביכולות הויסות החושי המבוססים על סף התגובה הנוירולוגי כפי שתואר לעיל.
1. ילדים עם רישום חושי נמוך / Poor Registration: לילדים אלה סף תגובה גבוה לגירוי חושי. ילדים אלה נראים לעיתים אפאתיים, מותשים, לא מתעניינים בסביבתם. הם זקוקים לגירויים חושיים חזקים כדי לעורר אותם.
2. ילדים עם רגישות לגירויים חושיים / Sensitivity to stimuli : לילדים אלה סף תגובה נמוך לגירוי חושי. ילדים אלה מתקשים לסיים מטלה, ללמוד מאירועי העבר ,נראים לעיתים כהיפראקטיביים ומוסחים.
3. ילדים עם צורך מתמיד בחיפוש אחר גירויים חושיים / Sensory seeking : לילדים אלה סף תגובה גבוה לגירוי חושי אך, בשונה מקבוצה מס' 1, ילדים אלה יודעים ליצור התנהגויות המפצות על סף הגירוי הגבוה ולכן יחפשו באופן אקטיבי חוויות המספקות מגע, תנועה וגירויים חזותיים – שמיעתיים.
4. ילדים הנמנעים מתחושה / Sensory avoiding: לילדים אלה סף תגובה נמוך לגירוי חושי, אך בשונה מקבוצה מס' 2, ילדים אלה יודעים ליצור התנהגויות המפצות על סף הגירוי הנמוך. ילדים אלה ימנעו מכל גירוי לא צפוי שיכול להופיע במהלך פעילות אך הם מסוגלים לבצע משימות ומטלות שגרתיות ומוכרות.
הביטויים השונים של הליקוי ביכולת הויסות החושי ניתנים לאיתור בעזרת תוצאות שאלון הפרופיל הסנסורי שפיתחה Dunn (1999a).
לסיכום, ניתן לראות כי הליקוי בויסות החושי מורכב ומתייחס לכל מערכות החוש השונות ובא לידי ביטוי במגוון תופעות.
מבחינה נוירו-פיזיולוגית נמצא בספרות המקצועית התייחסות למערכת הלימבית כמרכז של ויסות חושי, היכול להסביר את מגוון התגובות, הן האמוציונליות והן הגופניות, שבאות לידי ביטוי בקרב ילדים עם לקות ביכולת הויסות החושי.
המערכת הלימבית נתפסת כמרכז נוירונאלי מורכב, השולט על רגשות, למידה, מוטיבציה והתנהגות (Murray, 1992;Dunn, 1997c; Guyton & Hall, 1996). למערכת זו תפקיד חשוב בתפקודים הוגטטביים של הגוף, כגון: ויסות טמפרטורת גוף, לחץ דם, כמות הנוזלים בגוף, דחפי רעב, צמא ונשימה (Ganong, 1995). למבנים הלימביים תפקיד בכל התגובות, המאפיינות פחד, חרדה, מלחמה ותגובות הגנה שונות (Ganong, 1995; Frank, Schwartzkroin, Phillip & Fuchs, 1989).
לטענת Royeen & Lane (1991), לספטום (septum) תפקיד חשוב ביכולת האינטראקציה של האדם עם סביבתו הפיזית, בפרט סביבתו החושית. ההיפוקמפוס (hippocampus) משמש כשומר סף, המסנן ומפרש פעילויות וגירויים חושיים ומוטוריים שונים, ואילו ההיפותלמוס (hypothalamus) אחראי ומבקר על כל התגובות האוטונומיות המתרחשות בגוף. תקינותם של שלושת מבנים אלה תורמים ליכולת ויסות חושי תקין.
המערכת הלימבית בנויה מהאונה הלימבית בקורטקס ומגרעינים סבקורטיקליים שונים הקשורים אליה (Murray, 1992). במבנים הסב-קורטיקליים נמצא ההיפותלמוס, שמבחינה פיזיולוגית נחשב לאחד המבנים המרכזיים בחשיבותם במערכת. סביב ההיפותלמוס ממוקמים המיבנים הסב-קורטיקליים הנוספים של המערכת, הכוללים את ה – septum, ה – paraolfactory area, ה – epithalamus, הגרעין הקדמי של התלמוס, חלק של הגרעינים הבזליים, hippocampus וה – amygdala. סביב האזור הלימבי הסב-קורטיקלי נמצא הקורטקס הלימבי, היוצר מעין טבעת של הקורטקס הצרבלרי, באזור המדיאלי-ונטרלי של כל המיספרה ונקרא paleocortex (ראה איור מס' 1). לטבעת זו קשר הדוק והדדי עם המבנים הלימביים הפנימיים יותר (Guyton & Hall, 1996).

הבנת מערכת הקשרים בין האזורים השונים במערכת הלימבית (בפרט באזור ה – septohippocampus וההיפותלמוס) היו משמעותיים בהבנת הליקויים של יכולת הויסות החושי. Royeen & Lane (1991) מסכמות ממצאי מחקרים שונים, המצביעים על הקשר בין תפקוד המערכת הלימבית לבין ליקויים ביכולת הויסות החושי.
כך לדוגמא, במחקרם של Bell, Hardin, Buldwin, Gray & Schwartz (1995) נמצא קשר בין נבדקים עם רגישות גבוהה לריחות כימיים (Chemical Odor Intolerence), לרעשים ולטעמים שונים לבין הימצאותם של סימפטומים המאפיינים פגיעה במערכת הלימבית.
Case- Smith (1989) אשר חקרה את תחום הרגישות החושית לטעם וריח, טוענת שאחת הסיבות לרגישויות אלו הן פגיעה במערכת הלימבית , בפרט באזור האמיגדלה שמהווה חלק ממסלול הריח באדם (Olfactory pathways).
סיכום הממצאים העיקריים שהועלו יכולים להצביע על הקשר בין לקות במערכת הלימבית לבין ליקויים ביכולת הויסות החושי. חשוב לציין, שרוב המחקרים נעשו על חיות מעבדה, על כן יש לנקוט זהירות בהכללת אינפורמציה העולה מניסויי
חיות מעבדה לגבי ההתנהגות האנושית בכלל וילדים עם ליקויים שונים בפרט (Royeen & Lane, 1991).